מצפן אזרחי

יהודים, זוכרים את שלגייה על הקיר של הבלוק באושוויץ?

אני חי בישראל. כל יום יהודים רבים עם יהודים. דתיים מול חילונים. ימין מול שמאל. אחד אומר לשני: אתם לא יהודים אמיתיים, אתם לא מבינים מה זה ישראל.

אנחנו ממשיכים לחלק את עצמנו עוד ועוד. דוברי רוסית. יוצאי אתיופיה. אשכנזים. ספרדים.

כל הזמן צריך לברר מי בדיוק היהודי הנכון.

אני מסתכל איך אנחנו מדברים עם דרוזים, עם ערבים נוצרים. מה קורה עם פליטים. איך אנחנו מדברים עם אנשים שהגיעו לכאן ממדינה אחרת, מדברים בשפה אחרת, או פשוט לא נראים כמו כולם.

בואו ניזכר בשלגייה שעל הקיר של הבלוק באושוויץ.

קראו לה דינה גוטליבובה. יהודייה מצ'כוסלובקיה. היא למדה ציור. ואז הגיעה המלחמה. אושוויץ, יחד עם אמא שלה. ביום אחד נעלם הכול: הבית, החיים הנורמליים, הכל. אבל לדינה נשארה היכולת לצייר. במחנה גילו שהיא ציירת, וביקשו ממנה לצייר על הקיר של בלוק הילדים. שיהיה להם פחות מפחיד. דינה ציירה את שלגייה ושבעת הגמדים. אושוויץ. בלוק ילדים. ועל הקיר - שלגייה.

אחר כך מנגלה שמע עליה. הוא היה צריך פורטרטים בצבע של אסירים בני הרומה (צוענים), והורה לה לצייר אותם. בדיוק אז אמא שלה הייתה אמורה ללכת לתא הגזים. דינה סירבה לצייר. היא איימה שתזרוק את עצמה על גדר חשמל אם לא יחזירו את אמה. אמא נשארה בחיים. רק אחרי זה התחילה לצייר את הפורטרטים.

מולה ישבו אנשים שהיא בכלל לא הכירה. רומה. נידונים למוות. היא דיברה והסתכלה להם בפנים. הציורים שלה קנו זמן. לדינה. לאמא שלה. ולאנשים שישבו מולה. דינה לא סירבה לעזור ל"לא יהודים". היא פשוט עזרה לאדם שישב מולה. דינה שרדה. אחרי המלחמה היא המשיכה לצייר, עברה לאמריקה, וציירה סרטים מצוירים לילדים. שנים רבות אחר כך היא חזרה לאושוויץ וראתה את הציורים שלה. היא אמרה שנזכרה בהכול. אפילו איך היד שלה זזה כשציירה. יהודים, אנחנו יודעים לאן מובילה שנאה כשמתחילים לחלק אנשים לקבוצות. אנחנו יודעים את זה טוב יותר מעמים רבים. אז למה אנחנו בעצמנו כל הזמן צריכים לחלק אחד את השני? זה דתי. זה חילוני. זה רוסי. זה אתיופי. זה מרוקאי. זה ערבי. וזה - שלנו! לפעמים נדמה שכל כך התרגלנו להגדרות האלה, שהפסקנו לראות את האדם עצמו. תזכרו את דינה. לא בגלל שהייתה גיבורה. פשוט בגלל שבאושוויץ בחורה יהודייה ציירה פורטרטים של כולם. ולילדים היא ציירה על הקיר את שלגייה. כשרואים היום איך אנחנו מדברים אחד עם השני, אני חושב רק על דבר אחד: יהודים, זוכרים את שלגייה?

ד"ר גוטניק www.amechad.info