יהודים, ומה נעשה עם הדרוזים?
אני חי בישראל כבר 30 שנה.
אחד הזיכרונות הראשונים והכי קשים שלי מאז שהגעתי לארץ קשור ללבנון.
אני זוכר את התמונות של הנוצרים הלבנונים שנלחמו יחד עם ישראל. כשישראל יצאה מדרום לבנון, רבים מהם נשארו בעצם לבד. מי שהספיק - ברח, ואת מי שלא הספיק לצאת - נרצח אחר כך על ידי חיזבאללה.
בשבילי זו הייתה אחת הטראומות הראשונות בישראל.
כי בשבילי - אם מישהו נלחם לצידך ומסכן את חייו יחד איתך, אתה חייב להגן עליו. אחרת איך אחר כך אנשים יאמינו לך?
בשלוש השנים האחרונות אני נוסע באופן קבוע לצפון, לרמת הגולן, לטפל בילדים (ילדים מקריית שמונה וגם ילדי דרוזים קטנים). נסעתי לשם גם כשמהגולן נראו השריפות ליד צפת, נסעתי למרות הפחד של אשתי, שבכל פעם התקשרה והתחננה שלא אסע. אבל נסעתי, כי אם אני לא אסע לטפל בילדים - אף אחד אחר לא יגיע לשם.
אתמול שוב הייתי ברמת הגולן. כאילו שהמלחמה כבר לא קיימת. אבל מלבנון עדיין נשמעים היטב פיצוצים.
אתמול שוב קנינו בשר במסעדה (הכפר הדרוזי) וחייכנו לדרוזים.
לא בפעם הראשונה אני מנסה להבין לעצמי - מה בעצם רוצים הדרוזים?
נתנו לי טלפון של דרוזי אחד - אדם שמכובד אצל הדרוזים, ומשפחתו משרתת בצה"ל.
התקשרתי אליו ואמרתי: בוא ניפגש, בוא נדבר, בוא ננסה להבין מה בדיוק הדרוזים רוצים, ואילו חוקים בדיוק, לדעתם, צריך לשנות כדי שהדרוזים ירגישו שבישראל שומעים אותם.
ואז שמעתי ממנו מילים מאוד כבדות.
הוא אמר שהדרוזים לא מאמינים לפוליטיקאים, לא מאמינים למדינה, ולא רוצים לשמוע יותר כלום, כי כבר שמעו יותר מדי הבטחות.
ממנו שמעתי לראשונה על "חוק קמיניץ". עד אז, האמת, לא ידעתי כלום על החוק הזה.
את העיקרון של החוק עצמו אני מבין. אם אדם בונה בלי היתר - למדינה צריכה להיות אפשרות להגיב. החוק צריך להיות שווה לכולם.
אבל עולה שאלה נוספת.
מה קורה כאשר ביישוב מסוים שנים אין תוכניות מתאר מאושרות? האוכלוסייה גדלה. לאנשים יש צורך במקום לגור. ובמקביל המדינה לא יוצרת מספיק אפשרויות לבנייה חוקית, ואז מטילה סנקציות על בנייה בלי היתר.
יוצא שמצד אחד - דרוזים משרתים בצבא ומגנים על המדינה. ומצד שני - אדם שמשפחתו שירתה בצה"ל אומר לי: "אני לא מאמין למדינה הזאת".
הצעתי לו דבר פשוט מאוד: בואו לא רק נדבר. בואו נכתוב באופן קונקרטי - הנה הבעיה, הנה החוק, זה מה שצריך לשנות, זה מה שחסר. ואחר כך נעביר את זה לחברי כנסת.
ובנקודה הזאת השיחה נגמרה. הוא פשוט הפסיק לענות. הוא אמר שהוא לא מאמין לפוליטיקאים.
ניסיתי כמה פעמים להמשיך את השיחה, אבל כבר לא קיבלתי תשובה.
זו לא הייתה שיחה עם מישהו שנמצא איפשהו רחוק. זה אדם מקהילה שכבר עשרות שנים משרתת את ישראל. משפחתו שירתה בצה"ל. ובכל זאת הוא אומר שהוא לא מאמין למדינת ישראל.
אני לא יודע עד כמה הדעה שלו מייצגת את כל הקהילה הדרוזית.
אני כן יודע בוודאות - שאי אפשר סתם להעמיד פנים שהשיחה הזאת לא הייתה.
כבר ראיתי פעם אחת מה קורה כשאנשים שנלחמו יחד עם ישראל נשארים לבד.
אני רופא. אני עובד שנים רבות עם ילדים. והתרגלתי לדבר פשוט: אם קיימת בעיה - קודם צריך לנסח אותה.
לא להאשים ולא להתווכח. להבין בדיוק מה הבעיה, מה אומר הצד השני, ומה בדיוק אפשר לשנות.
ובדיוק בשביל זה אנחנו ב"מצפן האזרחי" מנסים ליצור דרך כזאת לשיחה.
ב-19 באוגוסט מגיעה אלינו לנתניה חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי ממפלגת "ביחד".
כל תושב בישראל יכול מראש לשאול אותה שאלה דרך האתר של "המצפן האזרחי". נפרסם את השאלות ונעביר אותן לטטיאנה.
שאלות על הדרוזים, לדעתי, צריכים לשאול דרוזים - אני אשאל שאלות על בריונות בבתי ספר ומניעת עלייה בהתאבדויות (בזה, קראתי, עסקה חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי).
הייתי רוצה שבין השאלות האלה יהיו גם שאלות על הדרוזים - מה המדינה יכולה לעשות כדי שאדם שמגן איתנו ביחד על הארץ הזאת, ושמשפחתו משרתת בצה"ל, ירגיש שזו באמת גם המדינה שלו?
כי בשבילי זו שאלה מאוד פשוטה.
אם אנחנו רוצים שאדם יהיה מוכן להגן עלינו - אנחנו חייבים להיות מוכנים להגן על האינטרסים שלו כשקשה לו.
לא רק להגיד שהוא אח שלנו.
אלא להתעסק בבעיות הקונקרטיות ולחפש פתרונות קונקרטיים.
ואולי בדיוק מזה מתחיל האמון.
ד"ר גוטניק, המצפן האזרחי
לינק לדעתי כאזרח אחראי, עם הצעה איך לדעתי צריך לשנות בחוק קמיניץ:
לינק לכרטיס של חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, שבו כל אחד יכול לקרוא מה חברת הכנסת עשתה (לא מהאינטרנט, אלא מה שהיא עצמה פרסמה) ולשאול שאלה: