יהודים, מה אנחנו בונים פה?
היום חבר טוב שלי, סגן־אלוף במילואים, שלח לי סרטון. מישהי דיברה שם בכאב גדול ובכעס גדול על זה שאין ועדת חקירה ממלכתית ל־7 באוקטובר.
הסרטון הזה גרם לי לעצור ולחשוב.
ב־7 באוקטובר גם אני הייתי בדרום. התעוררתי מהפיצוצים. יצאתי משם ברכב, ובמזל הספקתי לעבור לפני שהמחבלים השתלטו על הכבישים.
לפני שנה נסעתי לאנדרטת נובה. עד היום אני לא מצליח לשכוח את התמונות של הילדים והצעירים שנרצחו שם. זה פשוט יושב לי בראש. יש דברים שרואים ולא מצליחים להשתחרר מהם.
אם עוד לא הייתם שם - סעו. באמת. סעו.
תעמדו ליד תחנות האוטובוס המחוררות מירי. תמשיכו עוד שתי דקות נסיעה אחרי נובה. פתאום מבינים שעד חאן יונס יש בערך קילומטר וחצי. הכול כל כך קרוב, שעד שלא עומדים שם, קשה להבין מה באמת קרה.
בגלל זה רציתי להבין. לא מי צודק בוויכוחים. לא מי צועק יותר חזק. אלא מה באמת אומר החוק.
ישבתי וקראתי. מה ההבדל בין ועדת חקירה ממלכתית לוועדה ממשלתית? מי מחליט? מה הסמכויות של כל אחת?
אחרי שקראתי את החוק כתבתי את דעתי: באסון כזה, מדינת ישראל צריכה ועדת חקירה עצמאית, שהציבור יוכל לתת בה אמון.
אבל יש פה עוד משהו שחשוב לי לא פחות.
“המצפן האזרחי” לא שייך לשמאל ולא לימין.
גם בנושא הרפורמה המשפטית פרסמנו דעות שונות. נגד הרפורמה כתב אצלנו מורה. בעד הרפורמה כתב עורך דין עם יותר מ־30 שנות ניסיון בעבודה מול הכנסת.
וככה זה יישאר. אם אתם חושבים שאני טועה – מצוין. תכתבו. תשלחו, תביאו עובדות.
כי ברגע שנפרסם רק דעה אחת, כל האמון שבנינו ייעלם בשנייה.
דרך האתר אפשר לשלוח מכתב לחברי כנסת. ברור שלא כל מכתב שנקבל יישלח לחברי הכנסת. יש הבדל בין שאלה עניינית לבין פרובוקציה.
אפשר למשל לשאול חבר כנסת:
“איפה היית ב־7 באוקטובר?”
אבל אז אני שואל בדיוק את אותה שאלה גם את עצמי. איפה אני הייתי?
אני לא ידעתי מה באמת קורה. לא היה לי נשק. מה הייתי אמור לעשות? לדרוס מחבלים עם הג’יפ?
אז אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש את מי להאשים, ולהתחיל לחפש תשובות. די כבר לצרוח אחד על השני. די לקרוע את העם מבפנים. אפשר להתווכח. אפשר לחשוב אחרת. אפשר גם לכבד אחד את השני.
אין לנו עם אחר ואין לנו מדינה אחרת.
ודמוקרטיה אמיתית מתחילה בזה שכל קול יכול להישמע.
ממשיכים.
ד״ר גוטניק מצפן אזרחי