מצפן אזרחי

"אם כל כך הרבה יהודים סובלים בגלל נוצרי אחד - סימן שנוצרי אחד יכול לסבול בשביל כל כך הרבה יהודים."

את המשפט הזה מייחסים לקונסול הפורטוגלי אריסטידס דה סוזה מנדס.

יוני 1940, בורדו. הנאצים מתקדמים, צרפת מתפרקת, ומתחת לחלונות הקונסוליה הפורטוגלית עומד תור עם מזוודות. יהודים. אלפי יהודים שצריכים פיסת נייר אחת כדי לצאת ולהישאר בחיים.

לקונסול הייתה פקודה ברורה: ליהודים לא נותנים ויזות. הוא שאל את ליסבון עוד פעם - וסירבו לו.

ואז הוא עשה את מה שאסור היה לו לעשות. פתח את הדלתות והתחיל להחתים את כולם. בלי לשאול מי מאיזו דת.

היו לו ארבעה עשר ילדים.

(וכאן אני אגיד ביושר: אני מאוד מקווה שלעולם לא אעמוד בפני בחירה כזאת. דבר אחד לסכן את עצמך. דבר אחר לגמרי להבין שיחד איתך ישלמו על זה הילדים שלך.)

הוא ידע בדיוק איך זה ייגמר.

וזה נגמר ככה: אין תפקיד, אין פנסיה, שלושים שנות שירות נמחקו. המשפחה נשארה בלי כסף. בשלב מסוים הקהילה היהודית בליסבון הביאה להם אוכל. הבית בסוף הלך על חובות. הילדים התפזרו בין מדינות. הוא עצמו מת בעוני — וקברו אותו בבגדים שנתנו לו אנשים זרים, כי בגד הגון משלו כבר לא היה לו.

אבל אני לא חושב עליו. אני חושב על הילדים שלו.

תארו לעצמכם: אתם בני שתים־עשרה. אתם לא ממש מבינים מה קרה. אתם רק רואים שאבא פתאום כל הזמן בבית. שאמא סופרת כסף בקול. שאוכל מביאים אנשים זרים. שהוציאו אתכם מבית הספר. ושמאחורי הגב מדברים על אבא דברים לא יפים.

אף אחד לא ניגש ואומר לך "אבא שלך גיבור". אומרים לך "אבא שלך הרס הכול".

ואתה גדל עם זה. אתה בן עשרים, שלושים, ארבעים. אתה כבר חי במדינה אחרת, יש לך עבודה וילדים משלך. וכששואלים אותך מה אבא שלך עשה, אתה עונה במילה אחת: דיפלומט. ומחליף נושא. כי להסביר זה ארוך, ובסוף זה נשמע כמו תירוץ.

ואז עוברות המון שנים. ומגיעים אנשים שאומרים: רגע, דרך הוויזות האלה יצאו אלפי בני אדם. נולדו להם ילדים. לילדים האלה נולדו ילדים. מדובר כבר בעשרות אלפים.

ופורטוגל סוף־סוף מודה רשמית: הוא צדק, ואנחנו טעינו.

מהילדים שלו כמעט לא נשאר אף אחד בחיים. אלה שהספיקו — כבר זקנים. והם מקבלים את מה שלא היה להם כל החיים. לא כסף. לא בית. פשוט את הזכות להגיד בקול, בלי להתנצל:

"זה היה אבא שלנו. ואנחנו גאים בו."

פרס מאוד מאוחר. אבל אמיתי.

וכאן הסיפור הזה מפסיק בשבילי להיות סיפור על מלחמה.

אנחנו, היהודים, יודעים היטב מה זה לקוות שמישהו לא יסתובב וילך. שמישהו יפתח את הדלת. שמישהו יסכן בשבילך תפקיד, שם טוב, ולפעמים גם חיים.

אז אנחנו חייבים להתנהג בדיוק אותו דבר. ובצורה שלא נתבייש להסביר אותה לילדים שלנו.

מי שנלחם לצידנו צריך לקבל מאיתנו בדיוק את מה שהיינו רוצים לקבל במקומו. הדרוזי שמסכן את חייו על המדינה הזאת. הגשש הבדואי. הנוצרי שבחר בשלב מסוים בצד שלנו, למרות שיכול היה לא לבחור.

אני לא מדבר על הצהרות. הצהרות יש בשפע. אני מדבר על דברים פשוטים לגמרי. תעודות. זכויות שוות. לא לשכוח את המשפחה. לא לעשות כאילו האדם הזה לא היה.

כבר ראינו פעם אחת איך נגמרת האופציה השנייה. לבנון, מאי 2000. אנשי צד"ל, שנלחמו איתנו שנים, מצאו את עצמם עם המשפחות מול שערים שנסגרים. את חלקם הספקנו להוציא. את חלקם לא. ומה שקרה אחר כך לאלה שלא הוצאנו - זה משהו שלא ממש אוהבים לדבר עליו אצלנו.

דברים כאלה לא נשכחים. לא להם, ולא לנו.

סוזה מנדס איבד כמעט הכול. אבל לילדים שלו הוא בסוף השאיר לא מעט - שם שלא מתביישים בו.

וזאת כל השאלה, בגדול. מה יישאר אחרינו - ומה הילדים שלנו יספרו על זה.

ד"ר גוטניק